בד"כ כשהחדר מבולגן נוזפים וכועסים....
"מה זה הבלאגן הזה? איך אפשר למצוא פה משהו?
נמאס לי כל יום להגיד לך?
אם אתה לא מסדר מיד, אז"...
יכול להיות שהנזיפות או האיומים לפעמים עובדים,
אבל ,האם זו התקשורת הרצויה לך עם ילדיך?
אז מה עושים?
נכנסים לחדר ומבקשים בנחת לסדר (הוראות הפעלה למתבגר- בהמשך)
אם סידר –נפלא ,יש לכם ילד קשוב ומשתף פעולה.
אם לא סידר:
מאחר שיש לו"ז (כדאי שיהיה) אפשר לומר לו:
"ברגע שתסיים לסדר תוכל לעבור למחשב" /"אוכל להקפיץ אותך לחבר"
אם מתחיל דיון:
"לא עכשיו, אני אסדר אח"כ"......
חוזרים בנחת על אותו רעיון –"בסה"כ 5 דקות מפרידות בינך ובין המחשב- תסיים ותשחק".
עקביות- לא משנה כמה הילד לא מרוצה מההחלטה או מתעקש, חשוב להמשיך בעקביות עם אותו מסר ...
וכששום דבר לא עוזר...
יש מחיר-כשהוא לא נמצא בחדר ,אוספים את כל הבגדים לשקית ושמים "בבוידם".
כשהילד מחפש את הבגדים האבודים –אפשר לומר :
"הבנתי שלא כל כך אכפת לך מהבגדים לכן אספתי אותם, תקבל אותם בעוד יומיים/שלושה".
ואם הוא עצוב או כועס –אפשר להיות אמפטיים.
אצל מתבגרים –זה סיפור אחר...
המתבגר עובר תהליך של עצמאות,בדיקת גבולות ונפרדות מההורים.
איומים וכעסים לא עובדים עליו.
אם הוא בד"כ משתף פעולה-
הוא יסדר בדרכו ובזמנו החופשי (לא כדאי לעמוד לו על הראש).
אם הוא בשיא המרד- תצטרכו להחליט אם להילחם על זה.
בגיל הזה,אם נלחמים על הכול -
המחיר הוא קלקול היחסים
וכשהיחסים מקולקלים –גם החדר לא מסודר וגם יש הרבה כאב
לכן,צריך לבחור את ה"מלחמות" ,
ואולי להתפשר על סידור החדר פעם בשבוע
או לבקש את הכביסה לשים בסל (ולא עלהרצפה).
ולשאלה של מי החדר הזה?
זהו חדרו של בני היקר ,שהוא כבר אחרי שרות צבאי.
וסוף טוב לסיפור-ביקשתי והוא סידר.
